היום שלי התחיל כמו יום שישי רגיל…טיפולים, סידורים, בניתי על מנוחת צהריים ואימון מקודש של יום שישי..
ואז התברר שטל החליק עם הקטנוע על כתם שמן..
אז החלטנו לסוע למיון ולבדוק שהכל בסדר…
הגענו קצת לפני השעה אחת בצהריים..מיד התקבלנו בקבלה, עברנו לאחות הממיינת, משם לצילומים והכל נראה היה מבטיח…היה נראה שעוד מעט יוצאים ואולי אפילו אספיק לאימון.
אבל אז הכל השתבש. המתנו בתור לאורטופד.
חיכינו וחיכינו…וחיכינו וחיכינו…ואז קצת התהלכנו ואז חיכינו עוד…וכבר הכרנו חברים שגם הם המתינו ושוחחנו קצת על כמה שאנחנו ממתינים..
ואז האורטופד יצא וחשבנו שהנה זה קורה..אבל אז הוא נעלם למיון..וככה חלפה עוד שעה ועוד אחת..ובינתיים מגיעים חולים שנפגעו בתאונות דרכים, וכאלה עם צווארונים וזעזוע מוח, ואפילו אסיר באזיקים..ואנחנו עוד מחכים ומחכים…
וכבר צעקנו קצת, וצחקנו ועוד דיברנו…
וכבר התחלנו להרגיש רעבים אז הלכנו לחפש אוכל- אבל מתברר שלקראת השעה ארבע אחהצ סוגרים את כל החנויות והדלפקים במיון, בקניון כך שלמעשה גם אין מה לאכול…
ומרוב שעמום התמקדנו קצת במה ששודר בטלויזיה אבל אז גילינו שמשודרת פרסומת מצולמת המפרסמת את איכות השרות בתל השומר…ואותה פרסומת רצה לכל אורך השעות שהיינו במיון ומחתיה רצות כתוביות המספרות על הטבח בפריס, אבל גם על העדלאידע של פורים וגם על כך שביון אאשון החורף חוזר וצפויה להיות סערה😵..
וכבר התפתחה לה חברותא, וכל אחד כבר ידע מה קרה לשני, ואיך זה קרה לו, וגם קצת מה קרה לו לפני כמה שנים וככה..
ובעודנו ממתינים, וממתינים, מתלוננים על הצוות, פונים להנהלה, צועקים ומתאיישים- אנו מגלים שכבר עברו 5 שעות ארוכות ארוכות..ואנחנו עייפים, החולים כאובים ומתוסכלים, רעבים, צמאים…חולים חרדים חרדים שלא יספיקו להגיע הביתה לשבת ויש תחושת תסכול איומה. המערכת שאמורה להיות אמפתית וחומלת מגלה את פניה ואנחנו מרגישים שאין באמת דרך לקבל מענה.
וכך חלפו כבר 6 שעות, והשעה כבר שבע בערב.
אבל, מאחר וכבר צעקנו והתלוננו הזעיקו אורטופדים נוספים והתור התחיל לרוץ..
והנה, סוףסוף הגיע גם תורינו..ונכנסו לחדר הבדיקה.פגש אותנו אוטופד צעיר וחמוד, סבלני, מתקשר, מחייך, יסודי ומרגיע.
הוא אומר לנו שהכל בסדר ושאין שברים ומעביר אותנו לטיפולו של האח לחבישה מרופדת.
ואותו אח, שספג את התלונות שלנו רק כמה שעות לפני, טיפל בטל במסירות וחבש באהבה כל פצע ופצע.
ובעודו חובש את הפצעים אני נעצבת על כך שהתלוננו לפני…ואני מבינה יותר מתמיד איך למרות שהצוות המטפל יכול להיות מסור ואמפתי המערכת לא באמת מאפשרת לנו להכיר אותם ולהם להכיר אותנו….המערכת מביאה אותם אל הקצה, מטשטשת ומכהה את האמפתיה שנמצאת שם בפנים, מנצלת עד הקצה את המשאבים הפיסיים, הרגשיים והנפשיים שלהם ואז הם עוד נאלצים לעמוד מול התלונות שלנו.
וגם אנחנו- מרגישים מנוצלים, מרגישים שלאף אחד לא באמת אכפת, שמזלזלים בנו ובצרכים שלנו במיוחד כשאנו חולים
וכל זה כל כך רחוק מהמציאות…כי כאשר המציאות היא בחדר הטיפולים מתגלה משהו אחר לגמרי..
אז הגענו הביתה בשעה 20:00, חבושים, שמחים שכל זה מאחורינו אבל עם תחושת מרמור ותסכול..

אז אח ואורטופד יקרים, אינני יודעת את שמכם אך רוצה להודות לכם על אי קטן של שפיות בתוך כאוס גדול…הרגשנו נעלמים עד שהגענו אליכם וקיבלנו טיפול מסור ואוהב.
מתנצלת על התלונות ומקווה שתמצאו מקום בליבכם להבין גם אותנו, אלה המגיעים אליכם במצוקה וכאב וזקוקים לעזרתכם…

ואם יש עוד תחושה אחת שנחרטה בי היא התקווה העמוקה והפנימית ביותר שלעולם נהיה בריאים!

שבת שלום ובריאות טובה לכולם

15/07/2016