משהו לרוץ איתו
אני כל כך אוהבת לרוץ! אני חושבת שאהבתי לרוץ עוד לפני שחשבתי בכלל שאני מסוגלת לרוץ.. זה תמיד היה נראה לי כמו הדבר הכי קרוב ללעוף.
בשנים האחרונות הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מאימוני הכושר שלי.. לפעמים ריצה קצרה, לפעמים ארוכה יותר.. ויש את הרגע הזה, אחרי שהגוף מתחמם והאנרגיה משתחררת שפתאום הגוף מרגיש כמו "טייס על אוטומט"- הוא יודע לבד את המסלול, הוא מנווט את עצמו הוא שולט בקצב ושום דבר לא קשה באותו הרגע.
אני כל כך אוהבת לרוץ ותמיד תמיד לבד- אני והאוזניות.. ויש לי ש…קט נעים בגוף ובראש.
אני כל כך אוהבת לרוץ.. אבל לא תמיד זה בא לי בקלות. ואז ברגעים האלה מתפתח משא ומתן קשוח ביני ובין המוח שלי:
הוא: יאללה, קומי, הגיע הזמן לצאת!
אני: רגע, עוד חם מדי.. עוד קצת ואני קמה..
הוא: נו תתלבשי כבר..
אני: כבר מתחיל להחשיך.. אתה יודע שאני לא אוהבת לרוץ לבד בחושך..
הוא: ניהלת נכון את הארוחות שלך לפני הריצה היום?
אני: אם כבר אתה שואל אז האמת היא שלא כל כך… היה לי יום ממש עמוס.. כל היום לא אכלתי ואז, לפני שעה אכלתי ארוחה מלאה.. אי אפשר לצאת לרוץ אחרי ארוחה מלאה..
הוא: לא נורא.. העיקר שתצאי..
אני: אם חושבים על זה אז רצתי אתמול… ועוד ריצה ממש טובה… זה ממש לא מומלץ לרוץ יום אחרי יום.. השרירים חייבים מנוחה.. אני לא בעד עומסים כבדים…
הוא: חחחחחחחחחחחחחחחחח (בטון מלגלג משהו)……. בשבוע שעבר רצת 3 ימים ברציפות….
ואז… איכשהו… אני מצליחה לאסוף את עצמי ויוצאת…
ואז… דווקא אז.. ברגעים הכי קשים של הריצה הוא שוב מתערב..
הוא: נו… עוד 2 קילומטרים ואת מסיימת..
אני: אין מצב… הגוף שלי גמור..
הוא: את יכולה.. אם רק תאמיני!
אני: מאמינה מאמינה.. רק לא היום..
הוא: הנה עוד 1.5 ק"מ ואת שוברת שיא..
אני: טוב.. אולי אני אלך קצת.. אשחרר את השריר ואז אמשיך
הוא: לאאאאא… לא להוריד דופק!
אני: בבהלה מסויימת מהטון המאיים שלו- טוב בסדר… לוקחת אויר ונראה מה יהיה..
וככה.. תוך כדי המשא ומתן הקשוח אני מגיעה הביתה…. תשושה.. גמורה.. מאושרת ששוב הצלחתי לרוץ ומבטיחה לעצמי לזכור כמה שאני אוהבת לרוץ.
בפעם הבאה אף אחד לא יצטרך לגרור אותי לרוץ…
איזה כיף שיש משהו לרוץ איתו…

23/05/2016