עוד יום הסתיים, ואני מרגישה את העייפות אבל בעיקר את הסיפוק על עמל היום..
בימים האחרונים אני חושבת המון על ויתור- לא חלילה על ויתור הדברים שחשובים לי אלא על אלה שאני חושבת שהם חשובים לי..כאלה שהם בטח חשובים אבל אולי לא חשוב שיהיו חשובים לי..
אני חושבת על המשפחות המטופלות אצלנו ועל כמה הם נדרשים לוותר- על הפרשנויות שלהם למצבים, על הדרך בה הם מסתכלים על דברים, לפעמים שנים ארוכות, על האמונות שהם חושבים שהם אוחזים בהם ושהן מגדירות אותן..
אני מסתכלת על הילדים ואני רואה איך הם מוותר…ים- על דפוסים ששירתו אותם באופן לא נכון, על התנהגויות שנאלצו להחזיק בהם כדי להמשיך להנות מהרווח שהפיקו מהם..אף על פי שהם לא ממש נהנו..
אני חושבת על איך אנשים חושבים על ויתור- כעל חולשה, התכופפות, כשלון..
ואני…אני שוב נדהמת..כל פעם מחדש…כמה אפשר לקבל כל כך הרבה יותר כשמוותרים..