לאבא שלי יש היום הולדת אני רואה אותו…את הפנים החלקות מקמטים, את החיוך הגדול והרחב שניבט מהעיניים ואת הידיים הפרושות לרווחה לקראתי.. אני רואה את

אומרים שיום ההולדת הוא היום בו אתה מברך את הקרובים לך.. והיום, ממש עכשיו, הרגשתי את ליבו של אבא שלי פועם.. הפוסט, התמונה, האזכור נגעו

עוד יום הסתיים, ואני מרגישה את העייפות אבל בעיקר את הסיפוק על עמל היום.. בימים האחרונים אני חושבת המון על ויתור- לא חלילה על ויתור

השבוע הזדמנו לי שיחות על אמא- על המשמעות, על התפקיד, על המהות- גם באופן אישי וחברי וגם באופן מקצועי. וניסיתי לחדד לעצמי איך אני רואה

היום שלי התחיל כמו יום שישי רגיל…טיפולים, סידורים, בניתי על מנוחת צהריים ואימון מקודש של יום שישי.. ואז התברר שטל החליק עם הקטנוע על כתם

השבועות האחרונים בחיי מאד עמוסים-עבודה, פגישות, פיתוחים והתפתחויות, סיומי שנה והערכויות לשנה הבאה, ולא לשכוח- חופש גדול אחד. הימים עוברים, ושבוע רודף שבוע..והנה אנו עוד

רבים שואלים אותי- "איך בחרת במקצוע?" ואני עונה: "לא בחרתי.. הוא בחר בי" את דרכי המקצועית התחלתי בלימודים בשנת 1994 לאחר שחזרתי מטיול אחרי צבא