כבר שנתיים וחצי חלפו מאז שאבא שלי נפטר ובכל פעם שנדמה לי שהנה אנחנו מצליחים ולומדים את החיים בלעדיו מגיע גל גדול ששוטף אותנו ושוב צריך להתאמץ ולהרים את הראש.
מערכות יחסים בכלל ומערכות יחסים במשפחה הן דבר מורכב ועדין…והן מגדירות ומגלמות בתוכן את תפקידו של כל אחד מבני המשפחה…אחד הדברים שהיכו אותי בתדהמה בשנים האחרונות היה ההבנה של כמה אתה מקבל כמובן מאליו את נוכחות ההורים בחייך ואפילו שאתה מבין שיום אחד הם לא יהיו אתה לא באמת מפנים… אז אתה מרשה לעצמך להשיל אחריות… לא ממ…קום רע או ממקום מזלזל אלא דווקא ממקום סומך ובוטח ומאמין.. מאמין שהם תמיד יהיו שם איתך.. זה היכה בי שוב בפסח האחרון, אותו חגגנו השנה בחיק המשפחה המצומצם …לא כל כך זכרנו בדיוק איך אבא שלי ניהל את הסדר, ולכל אחד היו זיכרונות קצת אחרים.. וכל תא משפחתי כבר החל לסגל לעצמו מנהגים משלו.. אז אילתרנו, וצחקנו על זה, וברגעים בהם הזכרון היה חזק וברור זה לגמרי הורגש…אבל אז הבנתי שכל עוד אבא שלי ניהל את הסדר לא הייתי צריכה להשקיע שם מאמץ…ואז החלטתי, מאותה תחושה עמוקה שהשנה אעשה מימונה אצלי בבית… כי אם לא אעשה לא יהיו עוד זיכרונות, לא תשאר עוד מסורת..
וכך נדמה לנו שאנחנו מצליחים לבנות את חיינו לצד החוסר הגדול אבל אז קורה משהו, ושוב כל שיווי המשקל מתערער. לעיתים זה בשל משבר ולעיתים בשל שמחה.. שגם היא מצליחה להוביל למשבר…כל הרגשות מועצמים ולכל אחד נדמה כי הכאב שלו הכי גדול… וכל אחד חושב כי הוא הכי צודק.. והאמת היא שזה לגמרי נכון- עבור כל אחד הכאב שלו הכי גדול והוא הכי צודק… ואז מגיעה ההבנה שיכול להיות מצב בו כולם באמת צודקים…רק שצריך למצוא דרך להכיל את הכל.
ואז תמיד עולות המחשבות- מה אבא היה אומר, ומה אבא היה עושה.. ואם הוא היה חי זה בטח לא היה כך ואם הוא רק היה יודע.. ואם זה היה תלוי בו…. ואני, שממש אין לה את כל התשובות, רק חושבת.. שאם אבא שלי היה חי לא הייתי כל כך מתגעגעת..

16/05/2016